<h1>יראים סימן כ"ו</h1>
<h2>דף עג.</h2>
ורבותינו יש מהם פרשו טעמא דנמל משום חציצת טיט (וברובו) וליתא אלא משום בעיתא. והיינו דאמרינן עלה בשלהי נדה [שם] אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פי' טובלות היו במקום נמל ועושה להן מחיצות של מפצי לצניעות שלא יראו אותן בני הספינות ויבעתו מבשתם ולא יטבלו כראוי. מקוואות ביומי ניסן, אמרינן בפ' אחרון דבכורות [נ"ה ב'], (ובמה יוצאה אשה) [ובבמה אשה יוצאה, שבת ס"ה ע"ב] סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת, סבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין והוו להו שאובין פי' נפסלו לטבול בהם דרך זחילה כפסול שאובים בכל ענין דתנן [מקואות פ"ה מ"ה] הנוטפין (במקוה) [כמקוה] ומקוה פרשנו למעלה שדינן באשבורן ולא בזחילה. ואין לומר למה לא יבטלו נוטפין בזוחלין ראשון [ראשון] כדאמרינן בשלהי ע"ז [ע"ג א'] (מקוה) המקלח מצרצר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דהתם בידי אדם הוי, דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן לי' כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר כדאמרינן בחולין [קט"ז א'] כתיב המלאה וכתיב הזרע כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף בר' אסור ולא מבטלי ראשון ראשון, וגלי קרא וילפינן מינה לכל תערובת בידי שמים.
<h2>דף עה:</h2>
ולאחר פסיקתה לנדות או ספירת ז' לזבה צריכה שתטבול. ומנין לנו טבילה לנדה ראיתי בה"ג משום דאקשה רחמנא לזבה [דכתיב] כל ימי זוב טומאתה כימי נדת טומאתה תהיה טמאה היא. ולזבה מנין לר' שמעון למדנו בסוף נדה [ס"ז ב'] מן המקרא דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, פי' אחר טבילה, מאחר שהמעשה סתום יש לנו להעמיד [בדבר] שראינו שתלה הכתוב הטהרה במקום אחר והיינו טבילה. לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו דדרשי ואחר תטהר (אחד) [אחר] אחד לכולם, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואי משום דאיתקש זבה לזב (הכתיב) [דכתיב] והזב את זובו לזכר ולנקבה ובזב כתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר, אם כן היה לנו להצריך מים חיים לזבה כמו כן ותניא בתוספתא דמסכת זבין [פ"ג] הזב טעון ביאת מים [חיים] והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים. ונראה שהטבילה לרבנן נפקי להו מדאמרינן בסוף מס' ע"ז [ע"ה ב'] אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וזבה ילפה מנדה דהא איתקש לה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה.
ולעולם אינה יוצאה מחוב כרת עד שתטבול כדאמרינן בשבת בבמה אשה יוצאה [ס"ד ב'] והדוה בנדתה תהיה תהא בנדתה עד שתבא במים. וכשהיא טובלת צריכה שתכניס כל גופה במים ביחד שלא תכניס מקצתה ואחר כן תצא ותכניס מקצת האחר, דילפינן טבילה זאת מטבילה האמורה בפ' אמור אל הכהנים אצל קדשים דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים [ותניא בת"כ ורחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ גופו אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר] מה ביאת שמשו כלו כאחת אף ביאתו במים כלו כאחת, ועוד ראיה שלא תטבול לחצאין מדתניא [בעירובין ד' ב'] כל בשרו במים, מים שכל גופו [עולה בהן] ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה פי' עולה בבת אחת. וראיה זאת יש לדחות דאיכא למימר פי' שכל גופו עולה שיעורא (בעינא) [בעינן] שיהא ראוי להכניס בהן כל גופו בבת אחת ואם הכניס אבר אבר שפיר דמי אחרי (דאיתי לשעורין) [דאיתא לשיעורא]. וצריכה שתטבול במים שבאו ונקוו בידי שמים ולא במים שאובין דתניא בת"כ בפ' שמיני יוכל מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל אך, מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפישת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפישת ידי אדם ונוציא המניח כלים וקנקנים בראש הגג (וספינה) וחברם בראש הגג שהוא מחובר ונתמלאו מים ת"ל ובור, פי' מאחר שהם כלי חרש לא חשיבו ומבטלה תורת כלי מהם אע"פ שחקקם ולבסוף קבעם ולא דמו לצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דההוא של עץ וחשיב ולא מבטיל. נחזור לברייתא אי בור יכול [שבספינה] יהיה טהור ת"ל מעיין מה מעין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל אך, מעין מטהר בכל שהוא אך שיהא בו רביעית ובדבר שגופו עולה בו פי' גוף הדבר שהוא מטביל עולה בו כגון מחטין וצינורות, והמקוה בארבעים סאה. אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך [מיעט] מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן פי' ולא בזוחלין, אבל מעין מטהר בכל ענין, שהמעין נקרא מעין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא מקוה אלא א"כ ישנן באשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד אלמא דבר שהוא במקום אחד שאינו זוחל נקרא מקוה ואין לנו להכשיר זוחלין אלא א"כ ילמוד ממעין, ומזה מעוט אך שאינו למד אבל מעין שאינו צריך למוד ממקוה שבכל ענין שם מעין עליו ולא ממעט ליה מאך שאך אינו ממעט אלא שלא ילמוד אחד מחבירו.
